<h1>ספר השולחן הלכ' ק"ש שער שלישי</h1>
<h2>דף טו.</h2>
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא חזי מר צורבא דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים מקנח בצרור ובקסמיות, אמר ליה שפיר קאמר, מי כתיב ארחץ במים, ארחץ בנקיון כתיב בכל מידי דמנקי, ורב לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן קריאת שמע. לפיכך כשהגיע זמן קריאת שמע אם יש מים מצויין לו, ירחוץ ידיו במים ויקרא קריאת שמע, לא מצא מים לא יבקש אחריהן ויאחר קריאתה, אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור ובקסמיות וכיוצא בהם וקורא. בד"א לק"ש, אבל לתפלה צריך לחזר אחר המים כמו שיתבאר לפנינו בשער השני מהלכות תפלה בג"ה, והטעם לזה מפני שקריאת שמע דאורייתא הקלו בו לדבר זה, כמו שהקלו בו לענין בעל קרי שקורא קריאת שמע לפי שאין דברי תורה מקבלין טמאה, ואינו מתפלל, שהתפלה דרבנן, ולפיכך אינו מתפלל עד שירחץ. ובתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דבין ק"ש בין תפלה אין צריך לחזור כלל אחר מים אלא מקנח בעפר ובצרורות ומתפלל.
<h2>דף כב:</h2>
כמה ירחיק מן הצואה ומימי רגלים ואחר כך יקרא, ארבע אמות, בד"א בזמן שהניחן מלאחריו או מצדדיו, אבל אם היו כנגד פניו מרחיק כמלא עיניו ואחר כך יקרא [ואמרינן בירושלמי. בלילה אם היו לפניו במקום שאם היה יום היה רואה אותה אסור לקרות. התם תני מרחיקין מריח רע ארבע אמות. אמר רב חסדא [מרחיקין] מסוף ריח רע ארבע אמות. הדא דתימא לאחריו, אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות. כהדא ר' לוי וחבריא הוו יתבין קומי מעדיקא בדמייא. אמרי מהו למימר מילי דאוירא, אמרין מכיון דאילו הוינן חמיין מה קומינן, ברום כדון אסור:] היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים או נמוך מהן עשרה טפחים, יושב בצד אותו המקום וקורא, שהרי יש הפסק מקום ביניהן והוא שלא יגיע לו ריח רע, כפה כלי על צואה או על מי רגלים אע"פ שהן עמו בבית, מותר לקרות עמהם שהרי הן כקבורין.
<h2>דף כד.</h2>
שנים שהיו ישנים בטלית אחת, אף על פי שכסה כל אחד ואחד מהם מתחת לבו, כל אחד מהם אסור לקרות עד שתהא טלית מפסקת ביניהם מן המתנים ולמטה. היה ישן עם אשתו ובניו ובני ביתו הקטנים, הרי הן כגופו ואינו מרגיש מהן, לפיכך מותר להחזיר פניו ולקרות אף על פי שבשרו נוגע בהן, ובלבד שיחוץ מתחת לבו כמו שבארנו, ועד כמה הם קטנים לדבר זה, התינוק עד בן שתים עשרה שנה ויום אחד והתינוקת עד בת אחת עשרה שנה ויום אחד, וזה עד שיהא שדים נכונו ושערך צמח. שמשם ואילך הם באים לכלל שאדם מתאוה להן. [(כ"ד:) אמר רב הונא היתה טלית חגורה על מתניו קורא קריאת שמע. תניא נמי הכי היתה טלית של בגד ושל עור חגורה על מתניו קורא ק"ש. תנ"ה היתה טלית של בגד ושל שק חגורה לו על מתניו יקרא ק"ש אבל לתפלה עד שיכסה את לבו. פירוש היתה טלית חגורה לו על מתניו, לכסותו ממתניו ולמטה, אע"פ שממתניו ולמעלה עומד ערום, קורא ק"ש, אבל לתפלה צריך הוא לראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל ק"ש אינו מדבר למלך].
<h2>דף כד:</h2>
היה קורא והגיע למבואות המטונפות לא יניח ידיו על פיו ויקרא, אלא פוסק עד שיעבור מאותו מקום, וחוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי שיגמור את כולה חוזר לראש. ואע"פ שבכל מקום אנו אומרים חוזר למקום שפסק אע"פ [ששהה] כדי שיגמור את כולה, וכרבי יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, וכן הדין ודאי אף בקריאת שמע כל ששהה מחמת דברים אחרים חוזר למקום שפסק ואע"פ ששהה כדי לגמור את כולה, אבל כל ששהה מחמת דיחוי כגון זה שאינו ראוי לקרות במבואות המטונפות חוזר לראש כל ששהה כדי לגמור את כולה, וכן הדין במי שהיה קורא קריאת שמע והיו מים שותתין לו על ברכיו ופסק, שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, שגם זה אינו ראוי לקרות מחמת דיחוי, וזה לדעת הרב רבי אברהם בן דוד ז"ל שפסק במים שותתין לו על ברכיו כמאן דאמר [כג.] גברא דחיא הוא, לומר שבאותה שעה אינו ראוי לקרות. אבל לדברי הרב אלפאסי ז"ל ורבנו האיי גאון ז"ל שפסקו כמאן דאמר גברא חזיא הוא, לומר שאינו אסור מן התורה אלא כנגד עמוד, וזה שמים שותתין לו על ברכיו אינו אסור לקרות אלא מדרבנן, אף בששהה כדי לגמור את כולה במים שותתין לו על ברכיו אינו חוזר אלא למקום שפסק, אבל בהגיע למבואות המטונפות כל ששהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אחר שאינו ראוי לקרות כלל.
<h2>דף כה.</h2>
היתה צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה לצואה ריח כלל מפני קטנה או מפני יבשותה, קימא לן כרב הונא דאמר מותר לקרות קריאת שמע דכתיב כל הנשמה תהלל יה, אבל צואה במקומו פירוש בפי טבעת וכשיושב נראית, אף על פי שכשעומד אינה נראית, אסור לקרות קריאת שמע עד שיקנח יפה יפה, מפני שצואה במקומה זוהמתה גדול ויש לה ריח רע: ריח רע שיש לה עיקר, כצואה שהיא מסרחת, קימא לן כרב חסדא דאמר מרחיק ממקום שכלה הריח ארבע אמות וקורא ק"ש, משום דתניא כותיה דרב חסדא. וכן פסקו הרב אלפאסי ורב האיי גאון ז"ל, ולא כן פסק הרב משה בן מימון ז"ל. וריח רע שאין לו עיקר, כצואה שהיא מכוסה, או מי שיצא ממנו רוח מלמטה, מרחיק עד מקום שכלה הריח וקורא. [כה:] גרף של רעי ועביט של מימי רגלים הרי הן כבית הכסא, ואע"פ שאין בהן כלום ואין להן ריח רע, אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, בין שהן לפני המטה בין לאחר המטה, עד שירחיק מהם שלא יראה אותם, ואם כסה אותם או שהן לאחוריו מותר בלא הרחקה מאחר שאין רואה אותן, וכן פסק הרב יצחק בן גיאת ז"ל. [ומסתבר דהטלת מים לא מהני להו, כיון דמיוחדין לכך. מיהו בכוליה תלמודא שמוזכר גרף ועביט איירי בשל חרס. ויש להסתפק אם ה"ה הכי בעביט של עץ ושל זכוכית. ומסתבר בשל עץ אסור שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא אבל בשל זכוכית ושל מתכות מותר. תוספות].
הקורא את שמע צריך לקרות במקום טהור ונקי שנאמר והיה מחניך קדוש, לפיכך אין קורין בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה. וכן לא יקרא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו, ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות, עבר וקרא במקום שאין קורין כבית המרחץ ובית הכסא חוזר וקורא במקום אחר: בית הכסא חדש שעדיין לא נשתמש בו מותר לקרות קריאת שמע כנגדו, אבל לקרות בתוכו בעיא בגמרא ולא איפשיטא, ופסק בעל הלכות ז"ל דאסור, ואע"פ שבכל מקום אנו אומרים הזמנה לאו מלתא היא, לא אסרו כאן לקרות בתוכו אלא משום גזירה שלא יקרא בישן או משום בזיון. בד"א בבית הכסא אבל בבית המרחץ אם חדש הוא מותר לקרות בתוכו ולא אסרו אלא בישן. ורב האיי גאון ז"ל פסק אפילו בבית הכסא, שמותר להתפלל בתוכו, וכן פסק הרב יצחק בן גיאת ז"ל חדא דהזמנה לאו מלתא היא ועוד תפלה דרבנן לקולא.
לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שיש בתוך הצואה עורות שאז ריחן רע. וכן לא יקרא כנגד מי רגלי אדם. אבל קורין כנגד מי רגלי בהמה. ירושלמי, רבי חנינא אמר מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות, רבי שמואל ברבי יצחק אמר ברכים ובלבד בשל חמור, רבי חייא ברבי אבא אמר ובבא מן הדרך, לוי אמר מרחיקין מצואת החזיר ארבע אמות ומצואת הנמיה ארבע אמות ומצואת התרנגולין ארבע אמות, רבי יוסי ברבי בון בשם רבי חונא ובלבד באדומים: [ולמדנו מזה הירושלמי שמותר לקרות ק"ש ולהתפלל כנגד צואת שאר בהמות [ולא נאסר אלא] כנגד חמור הבא מן הדרך. וכן כנגד צואת חתולים אסור, והרי הם בכלל צואת הנמייה. וכן כנגד צואת תרנגולין אדומים או שהצואה אדומה אסור לקרות. ואפילו אינן בלול שלהם נראה שאסור. כך כתב מורי זלה"ה. אבל רבינו יצחק כתב שאין לאסור צואת התרנגולין אלא דוקא בלול שלהן, שיש שם סירחון, אבל בתרנגולים [שהם] בבית ואין שם כי אם מעט אין לאסור:]. קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיעור אכילת פרס של גדול אין מרחיקין לא מצואתו ולא ממי רגליו. וכמה שיעור אכילת פרס, דעת רבינו שלמה זצ"ל שהן שיעור ארבע ביצים, ודעת הרמב"ם ז"ל שהן שיעור שלש ביצים.
מי שיצא ממנו ריח מלמטה פוסק עד שתכלה הריח וחוזר לקריאתו, וכן הדין לדברי תורה בד"א בשלו אבל [בשל] חבירו אע"פ שמפסיק לק"ש אינו פוסק לדברי תורה: הקורא קריאת שמע ונסתפק לו אם יש צואה בבית ואם לאו מותר לקרות בתוכו שחזקת בית נקי הוא, ובאשפה לא יקרא עד שיבדוק שחזקת אשפה שהיא מקום הטנופת, בד"א בספק צואה אבל ספק מימי רגלים אפילו באשפה מותר לקרות. שלא אסרה תורה מי רגלים אלא כנגד עמוד בלבד, ורבנן הוא שגזרו עליהן כשהן בקרקע, וכשגזר עליהם בודאן בספיקן לא גזרו.
היתה צואה עוברת לפניו לפי שעה, כגון אדם שנושאים לפניו גרף של רעי להעבירו, אסור לקרות כנגדה, ופי חזיר, אע"פ שעלה מן הנהר, מצואתו לא רוחץ, וכצואה עוברת דמי, ולא יקרא עד שיעברו ממנה ארבע אמות.
צואה שהיא יבשה כחרס עד שאם זורקין אותה והיא נפרכת ומתפזרת, הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה, מי רגלים שנבלעו בקרקע, אם רישומן ניכר אסור לקרות כנגדן, ואם אין רישומן ניכר מותר: [כה:] הטיל רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם אחת, מותר לקרות בתוך ארבע אמות שלהן.
<h2>דף כה:</h2>
וכן לא יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערותו, היתה חגורה של בגד או עור או שק על מתניו והוא מכוסה מלפניו אע"פ ששאר גופו ערום מותר לו לקרות ק"ש, ואע"פ שעקבו רואה את הערוה מותר, אבל אם היה עקבו או אחד משאר אבריו נוגע בערוה אסור. היה ישן בטליתו והוא ערום חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא, אבל לא יחוץ מתחת צוארו ויקרא מפני שלבו רואה את הערוה והרי זה כמי שקרא בלי חגורה שאסור, דקימא לן לבו רואה את הערוה אסור. אמרו המפרשים ז"ל שאין הדברים אמורים אלא מלפניו, אבל אם היתה ערוה עומדת לו מאחוריו אף על פי שהוא מגולה מאחוריו אין בכך כלום, שאין ראיה ללב אלא דרך עיניו דכתיב אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וכן עגבות שלו אין בהם משום ערוה.
כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומימי רגלים עד שירחיק, כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו, ואפילו קטן ואפילו גוי לא יקרא כנגד ערותן, שכתוב בהם וערות אביהם לא ראו. [אמר רב יהודה אמר שמואל גוי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו. ואקשינן מאי איריא גוי, אפילו ישראל נמי, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא ישראל דודאי אסור, אבל גוי דכתיב ביה אשר בשר חמורים [בשרם וזרמת סוסים זרמתם] אימא שפיר דמי. פירוש דכבהמה דמי, קמ"ל. ואימא הכי נמי, אמר קרא וערות אביהם לא ראו, אלמא ערוה היא:]. ואפילו היתה ערוה בעששית לא יקרא כנגדה עד שיחזיר פניו. [כד.] כל גוף האשה כערוה ואפילו אשתו וכל שהוא מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדו, וכמו שאמרו טפח באשה ערוה, וכן שער וקול באשה ערוה לרואה אותה, ופירש בעל הלכות גדולות ז"ל כל טפח שהוא מגולה ממנה והוא רואה אותה ערוה, אבל הרב אברהם בן דוד ז"ל כתב דאפשר דדוקא ממקום צנוע שבה, אבל פניה ידיה ורגליה, וקול דבורה שאינו זמר, ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להן באשתו, מפני שרגיל בהן ואינו טרוד וקורא קריאת שמע כנגדן.
צואה בעששית שהזכוכית מפסיק בינו ובין הצואה, אע"פ שהוא רואה אותה מאחורי הזכוכית, מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, והרי זה בכלל והיה מחניך קדוש שהרי היא מכוסה. ערוה בעששית, אסור לקרות כנגדה, אע"פ שהזכוכית מפסיק לא יקרא כנגדה, שהכתוב אומר ולא יראה בך ערות דבר והרי רואה אתה.
היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא. ואע"פ שהסנדל נוגע בה מותר, אבל אם היתה צואה דבוקה בסנדלו כגון שדרס בה ועלתה בסנדלו בעיא ולא איפשיטא בגמרא ולחומרא נקיטינן ולא יקרא, וכן פירש הרב אברהם בן דוד ז"ל, ולא כן כתב הרב רבינו משה בן מימון ז"ל: היתה כנגדו צואה כל שהוא מבטלה ברוק שרוקק עליה עד שתתכסה וקורא וברוק עבה. ופרשו בירושלמי כמין ימא לטיגני לומר שאין הרקיקה מועלת אלא לפי שעה, אבל לאחר שעה הרוק הולך ונבלע ואינו מציל.
<h2>דף כו.</h2>
שלשה מקומות יש בבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדין עם לבושין הוא החדר הראשון (והוא החצר), מותר לקרות בו קריאת שמע וכל דבר של קדושה, מקום שמקצת בני עומדין ערומין ומקצתן לבושין והוא הבית האמצעי, אין קורין שם קריאת שמע ואין מתפללין שם אבל יש שם שאלת שלום, מקום שבני אדם עומדין ערומים והוא הבית הפנימי, אין שם קריאת שמע ותפלה ולא שאלת שלום: וכן כל ענין שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית הכסא ובבית המרחץ, ואפילו לאומרן בלשון חול אסור, ולא לאמרן בלבד אלא אפילו להרהר בדברי תורה בלבו בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת אסור: דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקדש בבית המרחץ ובבית הכסא, וכן כל הכנויין כגון חנון ונאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרן בלשון הקדש בבית הכסא, וכמו שאמרו (שבת דף י:) שרי ליה לאיניש למימר הימנותא בבית הכסא, אבל השמות המיוחדין והן השמות שאין נמחקין, אסור להזכירן בבית הכסא ובית המרחץ ישן. ראה אדם עובר על דברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ, מותר להפרישו מן האיסור ואפילו בעניני קדש ובלשון הקדש: הזמין מקום לבית הכסא בעיא ולא איפשיטא (שם י.) ולפיכך אין קורין בתוכו.
